חלום על דורבן, דימום, הביתה, הרכב, כיסא, לבכות, מראה, נופל, ביד, בית, בית חולים, הודעה, עליה, עצמי, קוצים, רצון, אבא, כלב, בחולות, מישהו, קוץ, שיח

קוצים של דורבן ביד. אני מוציא אותם אחד אחד, בלי להילחץ. קוץ אחד גדול במיוחד גורם לי לבכות, אבל אני מעדיף להתנודד עם הכאב ולשלוף אותו תוך כדי קריעת העור, בנוכחות האקסית האדישה. אני נוסע ברכב מאחורי הרכב של אבא, הוא מוריד אותי במזרח העיר, המקום לא מוכר לי, אני מסתובב עם כיסא משרדי על גלגלים ברחובות, לא איכפת לי ממכוניות. מאוד חשוך וישנה תאורה צהובה. אני מתחיל לעלות עליה מטורפת תוך כדי איבוד אוריינטציה. מתקדם חזרה למערב בעיר. חותר לחזור הביתה. מגיע לאיזור הבית של אורטל ומתמודד עם עליה קיצונית כמעט 90 מעלות, שאני איכשהו מצליח לכבוש, עפ הגליל יוגה. זורק אותו קדימה ואחר כך את עצמי. כמעט נופל חזרה. עולה על כמה מכוניות שחנו בקצה. הדליל נופל על שיח דורבני הרחק ממני. לפתע אני בחולות, ואני רואה מרחוק נערים עם כלב 3-4 במספר, בחוסר שקט ודורבן עצום ומפחיד שמתנהל עליהם. הפ מתקרבים לאיזור שלי. מישהו עם קוקו וכלב מוביל את החבורה, והוא ככ בטוח בעצמו. הוא מסביר על להם על הדורבן. הם מתעלמים ממני לחלוטין. אני מוציא את הגליל האפור מן השיח הדורבני ומתמלא קוצים קטלניים ביד. אני מראה להם שהכל בסדר. ״רואים״? ואני מביט ביד מלאת קוצים באצבעות ומתחת לעור. לפתע יולי ואמא שלה מופיעות במסעד דומה למסעדה שלי ומושיקו בניו-הייבן. היא שואלת אם אני רוצה בית חולים. הן מחכות בחוסר רצון אני יוצא החוצה בבכי וסבל ודולף את הקוץ האחרון שלא ידעתי שתקוע כל כך עמוק - מתוך היד. יש קצת דימום, והעור נקרע, אבל הוא יצא. היא נעלמת ולא שולחת הודעה אחרי שהיא הגיעה הביתה. וזה כל כל מוזר שהיא ואני לא חזרנו לאותו בית. ואני מרגיש צריך לסמס ולהגיד שנהניתי לראות אותה. אבל אני מרגיש שהיא הולכת להיפרד ממני.